החלטה בתיק רע"פ 9841/05

           המבקש הורשע בבית-המשפט לענינים מקומיים בירושלים, על-פי הודאתו, בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בגין כך שלא קיים צו שיפוטי שהורה לו להרוס קומה שבנה ללא היתר, בביתו בשכונת סילוואן בירושלים. בעקבות ההרשעה גזר בית-המשפט למבקש קנס בסך 5,000 ש"ח, והוארך תוקפו של מאסר על-תנאי שעמד נגדו. כמו כן, חויב המבקש לחדול משימוש בתוספת הבניה ולאטום את דרכי הגישה אליה.

           ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן-הנשיא צ' סגל והשופטים י' נועם ור' כרמל) נמחק, לאחר שלכתב הערעור לא צורפו נימוקים. בבקשה שבפני מלין המבקש על מחיקת הערעור, ומתאר את השתלשלות הענינים בגינה לא עלה בידו להגיש את נימוקיו במועד. לטענתו, בית-המשפט המחוזי התעלם בהיסח-הדעת מבקשתו להארכת מועד להגשת הנימוקים, ואף עמד על קיומו של הדיון על-פה חרף הסכמתם של הצדדים לדחותו.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המדינה, נחה דעתי כי דינה להידחות. הכלל הוא, כי רשות לערעור שני נועדה לבירורה של מחלוקת משפטית בעלת השלכה כללית, ועניינו של המבקש אינו עונה על תנאי זה. אכן, אין להתעלם ממשקלה המרכזי של הזכות לערעור, ואפשר כי בנסיבות רגילות ניתן היה להטות אוזן לטרונייתו של המבקש על כי בית-המשפט המחוזי לא ייחס משקל נאות לזכות זו. ברם, עיון בהשתלשלות הענינים מגלה, כי אין זו הפעם הראשונה בה עומד המבקש לדין באשמת ביצועה של עבירת הבניה המתוארת לעיל. הוא הורשע בכך לראשונה בשנת 1996, או-אז נצטווה להרוס את שבנה ללא היתר. משלא עשה כן, הורשע בשנת 2003 בעבירה של אי-קיום צו שיפוטי, וחרף זאת הוסיף ועמד במריו שלא להרוס את המבנה הבלתי-חוקי. בעקבות כך, הועמד לדין פעם נוספת בהליך נושא הבקשה שבפני. בנסיבות אלו אך ברור הוא כי למבקש ניתנה הזדמנות מלאה להביא את טיעוניו בפני ערכאות שיפוטיות, ותחת זאת בחר לעשות דין לעצמו. התנהלות זו, שלא ניתן להשלים עמה, אינה יכולה להתיישב עם מתן רשות לערעור נוסף.

           הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, כ' בחשוון תשס"ו (22.11.2005).

                                                                                                  ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב